שבת שלום, אתמול זכינו לארח בפעם הראשונה אורחים יקרים לקבלת שבת בבית בינ”ה בפוארטו וייחו. זה היה רגע מרגש מאוד עבורנו לראות את השולחן בחצר הבית שלנו מתמלא באנשים, באמצע הג’ונגל, כל כך רחוק מהבית.
מי שעוקב אחרי המסע שלנו יודע שכבר למעלה משנתיים אנחנו, יחד כמשפחה, בתנועה מתמדת מסביב לעולם. באחת התחנות שלנו בדרך, כשהיינו ביפן, נחשפנו לפילוסופיה מקומית יפהפייה ועמוקה שנקראת “וואבי-סאבי”.
הוואבי-סאבי היא תפיסת עולם שמוצאת את היופי דווקא בדברים שהם לא מושלמים, זמניים, ואפילו קצת פגומים או שבורים. במקום לחפש שלמות נוצצת, קרה וסימטרית, היפנים חוגגים את הסדקים, את הבלאי הטבעי ואת האותנטיות של החיים כפי שהם באמת. הם מבינים שהפגמים האלה לא מורידים מהערך של הדבר, אלא להפך - הם מספרים את הסיפור האמיתי שלו והופכים אותו לייחודי וליקר הרבה יותר.
כשישבתי לכתוב משהו על פרשת השבוע, פרשת “כי תישא”, הבנתי שיש בה רגע שהוא אולי ה”וואבי-סאבי” הכי גדול של המסורת שלנו.
הפרשה מתארת את אחד מרגעי השיא, שמיד אחריו מגיע השבר הגדול ביותר של יציאת מצרים. משה יורד מהר סיני עם לוחות הברית - יצירה אלוהית, שלמות מוחלטת ונטולת פגמים. אבל כשהוא מתקרב למחנה ורואה את העם חוגג סביב עגל הזהב, הוא מבין שהשלמות האלוהית הזו לא יכולה לשרוד את המפגש עם המציאות האנושית והמורכבת. מתוך כעס ושבר עצום, משה משליך את הלוחות ושובר אותם לרסיסים.
אבל כאן קורה הדבר המעניין באמת. אלוהים לא אומר למשה לטאטא את השברים הצידה ולשכוח מהם. המסורת שלנו מלמדת ש”לוחות ושברי לוחות מונחים בארון”. ארון הברית, הדבר המקודש ביותר לעם ישראל, הכיל בתוכו את הלוחות השניים השלמים, אבל ממש לצידם שכבו השברים של הלוחות הראשונים.
יותר מזה, הלוחות השניים כבר לא היו מעשה ידי אלוהים. משה סיתת אותם בעצמו מתוך חומר גלם ארצי. הם היו מעשה ידי אדם - אולי פחות סימטריים, פחות “מושלמים”. התורה בעצם אומרת לנו כאן משהו מדהים: הקדושה האמיתית לא נמצאת בשלמות חסרת פגמים שנופלת מהשמיים, אלא דווקא במה שאנחנו, בני האדם, יוצרים בעמל, על כל הפגמים והחסרונות שלנו.
וזה מחזיר אותי לכאן, אלינו, לקבלת השבת שהיתה אתמול. הרבה מהאורחים שהגיעו אלינו נמצאים בסוג של מסע. מטיילים, עוברים בין תרבויות, וחיים בתוך מציאות זמנית וארעית של מוצ’ילות ומזוודות, בין אם פיזית או מחשבתית. כל אחד מאיתנו הגיע לכאן עם “הלוחות השלמים” שלו - התקוות, השמחות והחוויות המדהימות שאספנו בדרך. אבל כולנו מביאים איתנו גם את “השברים” שלנו - הגעגועים, הקשיים, החולשות, והמורכבות של מה זה אומר להיות חלק מהעם שלנו, עם הזהות הישראלית והיהודית שלנו.
הקמת בית בינ”ה כאן בקוסטה ריקה היא לא ניסיון לבנות קהילה מושלמת. החיבור של העם שלנו מעולם לא היה מבוסס על שלמות. קהילה אמיתית היא קהילה שמקבלת את הוואבי-סאבי האנושי. היא המקום שבו אנחנו מניחים את השברים ואת השלמים שלנו יחד, באותו ארון ממש, ומגלים שהפסיפס הלא-מושלם הזה שאנחנו יוצרים כאן ביחד, הוא הדבר הכי קדוש, יפה ואמיתי שיש.
תודה לכל מי שבא לחלוק איתנו את השברים והשלמים שלו. שבת שלום!