השבוע קראנו את פרשת ויקרא, הפרשה שפותחת את הספר השלישי בתורה. כשקראתי את הפרשה עם רותם, הבת הקטנה שלי, שמנו לב למשהו מיוחד במילה הראשונה, ‘ויקרא’. האות אל”ף בסוף המילה קטנה יותר משאר האותיות. חקרנו על זה קצת וגילינו שקוראים לזה ‘אל”ף זעירא’.
המסורת מסבירה שמשה רבנו, מתוך ענווה גדולה, לא רצה להתגאות בזה שאלוהים קורא לו אישית, אז הוא פשוט הקטין את עצמו בטקסט. כשאני חושב על האל”ף הקטנה הזו, אני חושב על החוויה שלנו כמטיילים. כאן בפוארטו וייחו, כשאנחנו קמים בבוקר ועומדים מול העוצמה של הג’ונגל, שומעים את חיות הבר ורואים את האוקיינוס - אי אפשר שלא להרגיש קצת כמו אותה אל”ף קטנה. הטבע פשוט שם אותנו בפרופורציות.
אבל, להיות קטן מול העולם לא אומר להיות מנותק. להפך. וזה מתחבר לנושא המרכזי של הפרשה, שמוקדשת כולה לתורת הקורבנות.
המילה ‘קורבן’ נשמעת לנו היום כמו ויתור כואב, משהו שאיבדנו. אבל בעברית, השורש של המילה הוא ק.ר.ב. המטרה של הקורבן, עוד בימי המשכן, לא הייתה סתם לוותר על משהו - אלא למצוא דרך להתקרב.
כשיצאנו למסע הזה - קרן, גילי, רותם ואני - ובדיוק כמו שכל אחד ואחת מכם עשה כשיצא לטיול שלו, עשינו לא מעט ‘הקרבות’. עזבנו את הנוחות של הבית, את המוכר, התרחקנו מהמשפחה והחברים בארץ, וארזנו את החיים שלנו לתוך תרמיל או מזוודה.
אבל הוויתור הזה, ה’קורבן’ הזה, הוא בדיוק מה שפותח את הפתח להתקרב לדברים חדשים. הוא מאפשר לנו להתקרב לעצמנו מחוץ למרוץ של השגרה, להתקרב לטבע העוצמתי הזה שמשאיר אותנו פעורי פה, והכי חשוב - הוא מאפשר לנו להתקרב לאנשים שזרים לנו לחלוטין. בדיוק כמו שאנחנו יושבים כאן עכשיו, חבורה של ישראלים בקוסטה ריקה, חולקים ארוחת שבת, רחוקים מהבית אבל פתאום כל כך קרובים אחד לשני.
אז אני מאחל לכולנו שנזכור לשמור על הענווה של האל”ף הקטנה, שנהנה מהפרופורציות שהמסע הזה נותן לנו, ושנדע להפוך כל ויתור או ‘קורבן’ בדרך להזדמנות אמיתית להתקרב.
שבת שלום!