יש משהו מוזר במסעות בעולם: אנחנו נוסעים הכי רחוק שאפשר - ובסוף מחפשים שולחן לשבת בו יחד.
כשמסתכלים מסביב על הג’ונגל, על החופים ועל הטבע הפראי שעוטף אותנו, קל להבין למה אנשים מגיעים לפה. הרבה מאיתנו הגיעו לקוסטה ריקה כדי לחפש קצת שקט, להתנתק קצת מהשגרה, ולספוג את החופש, ה”פורה וידה” והחיבור העוצמתי לטבע. אבל לאורך המסע המשפחתי שלנו מסביב לעולם שמתי לב לדבר מעניין - גם כשאנחנו בתוך כל היופי והמרחבים האינסופיים האלה, אחרי כמה זמן מתחילים לחפש אנשים נוספים, לחפש שיחה, לחפש שולחן משותף. מחפשים את הביחד.
וזה מביא אותי לפרשת השבוע שלנו, פרשת וַיַּקְהֵל, שחותמת את ספר שמות.
הפרשות הקודמות היו מלאות בהוראות טכניות ומסובכות איך לבנות את המשכן במדבר: כמה זהב בדיוק צריך, מאילו עצים לבנות, ומה המידות המדויקות של כל כלי. אבל כשהרגע האמיתי מגיע, והבנייה סוף סוף יוצאת לדרך בפרשת וַיַּקְהֵל, הדבר הראשון שמשה עושה הוא לא לאסוף את הקרשים, את הזהב או את הבדים.
התורה מתארת רגע אחד פשוט אבל חזק: “וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל”. קודם כל - הוא אוסף את האנשים. משה בעצם מלמד אותנו כאן שיעור עצום: כדי לבנות מקום קדוש, לפני שבונים את הקירות, חייבים לבנות את הקהילה. מבנה פיזי, מפואר ומושקע ככל שיהיה, נשאר רק מבנה. הוא ריק מתוכן אם אין קהילה אנושית חיה שיוצקת לתוכו חיים, משמעות, ותחושת שייכות. המשכן האמיתי הוא לא המבנה - הוא האנשים.
וזה בדיוק מה שאנחנו הרגשנו כאן הערב. בית בינ”ה שאנחנו מקימים פה בפוארטו וייחו הוא ה”ויקהל” שלנו בתוך הג’ונגל. אנחנו בונים כאן משכן שהוא לפני הכל - מקום של מפגש. הקירות שסביבנו, קורות העץ או הגג, הם הרבה פחות חשובים. מה שבאמת הופך את המקום הזה לבית, מה שמכניס בו את הקדושה, השמחה והחום של שבת, אלו האנשים שממלאים את החלל הזה עכשיו.
כל אחד ואחת שהגיעו הערב לכאן, שעצר רגע את הטיול או את השגרה כדי לחלוק איתנו ארוחה, שיחה וקידוש - הוא זה שבונה את הקהילה שלנו.
אז תודה לכל מי שבא “להיקהל” איתנו הערב, להביא את האור שלכם לשולחן הזה, ולהפוך את המקום הזה, לפחות לכמה שעות, לבית. שבת שלום!