אתמול היה ערב מרגש במיוחד. זו השבת האחרונה לעונת האביב שלנו כאן בבית בינ”ה בפוארטו וייחו. בעוד כמה ימים הדלתות של הבית הזה ייסגרו, אנחנו נסיים את פרק ההתנדבות שלנו ונמשיך הלאה, אבל הקהילה המקומית, הלב הפועם של המקום הזה - נשארים כאן.
באופן סמלי ומדויק, פרשת השבוע שאנחנו קוראים השבת, פרשת נשא, נוגעת בדיוק ברגעים האלה של מעבר ופירוק מבנים.
הפרשה מתארת לפרטי פרטים את מנגנון הפירוק, האריזה והנשיאה של “המשכן” במדבר. המשכן, המרכז הרוחני של עם ישראל, לא היה עשוי מאבן. הוא היה “אוהל מועד” - מבנה שתוכנן להיות ארעי ומודולרי.
בכל פעם שהגיע הזמן לפרק את המשכן, שבט לוי היה מגלגל את יריעות הבד ומעמיס את הקרשים. במבט ראשון, כשמפרקים את המרכז, זה עלול להיראות כאילו משהו אבד. אבל האמת היא, שברגע שהקירות ירדו, התגלה הדבר החשוב באמת: מחנה ישראל. הקהילה שעמדה מסביב. התורה מלמדת אותנו שהקדושה לא נמצאת בכתובת ספציפית או בקירות, אלא בחיבור שנוצר כשאנשים בוחרים להתאסף יחד, כקהילה.
בחודשים האחרונים, הפעלנו כאן יחד עם הקהילה את בית בינ”ה. המקום הזה הפך לנקודת מפגש, למרכז של שיחות, עשייה, שירים, ותחושת בית.
עכשיו, אנחנו סוגרים את הדלתות הפיזיות של המבנה ומקפלים את הציוד. אבל אנחנו יודעים שהמשכן האמיתי של פוארטו וייחו הוא לא הבניין - הוא האנשים שהיו איתנו כאן. הקהילה היהודית והישראלית שחיה כאן ויוצרת את המרקם המיוחד של המקום הזה. המבנה אולי יוצא לפגרה, אבל החיבורים שיצרנו והקהילה שבנינו עומדים יציבים וחזקים.
לקראת סוף פרשת נשא, מופיעה “ברכת כהנים”. זו לא סתם תפילה, אלא פעולה שמבוססת על נוכחות חיה ופיזית מול האחר. הכוח של הברכה לא טמון רק במילים, אלא באופן שבו הן נאמרות: מתוך נוכחות אמיתית, קול בוטח, תנועת ידיים שמכוונת החוצה אל הזולת, קשר עין, ואנרגיה של התלהבות וביטחון שמועברת מאדם לחברו.
בשבת האחרונה שלנו כאן, רגע לפני שנפרדנו מכולם, בחרנו להעניק את הברכה הזו לכל מי שנכח איתנו כאן:
“יְבָרֶכְךָ ה’ וְיִשְׁמְרֶךָ. יָאֵר ה’ פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ. יִשָּׂא ה’ פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם.”
תודה לכל מי שהיה חלק מהעשייה והקהילה שלנו בעונה הזו. שיהיה לכולכם המשך חיים מלאי קהילה, אור וחיבור כאן בפוארטו וייחו.
שבת שלום!