להפיק ולחוות טקס יום הזיכרון בלב הג’ונגל של קוסטה ריקה זו חוויה כמעט סוריאליסטית. מצד אחד, אנחנו מוקפים בים הקריבי ובשקט הפסטורלי של פוארטו וייחו, במקום שבו בדרך כלל מחפשים מרחב ונשימה. מצד שני, המרחק העצום מהבית ממש לא מקטין את הכאב, אלא דווקא מחדד ומעצים אותו. אתמול בערב, השקט של הג’ונגל פגש את הצפירה שמהדהדת ברחובות הארץ, והלב של כולנו נדד לשם - אל המשפחות, אל החברים, ואל הפנים של אלו שאינם.
בשנים האחרונות יום הזיכרון נושא עמו מטען כבד מנשוא. התכנסנו אתמול בערב בבית בינ”ה פשוט כדי לא לשאת את הכאב הזה לבד. הגיעה לכאן קהילה שלמה מתוך הבנה ברורה שגם כשאנחנו רחוקים כל כך פיזית, אנחנו נשארים רקמה אנושית אחת חיה.
אחרי שעמדנו יחד לדקת דומייה וקראנו תפילת “יזכור” , דיברנו על כך שבמסורת שלנו הזיכרון אינו רק משא של כאב שנוחת עלינו, אלא בחירה אקטיבית. הזכרנו שהמילה ‘יזכור’ כתובה בלשון עתיד, משום שהזיכרון הוא חומר הגלם שממנו אנחנו בונים את המחר. התקופה הזו של השנה מרגישה כמו מסע מתמשך: רק לפני שבועיים קראנו בליל הסדר על היציאה מעבדות לחירות, והמסע העתיק ההוא מהדהד את המסע המודרני שלנו - מזיכרון השואה, דרך הכאב הצורב של יום הזיכרון, ועד לתקומה ולחירות של יום העצמאות.
לב הערב לא הורכב מנאומים רשמיים, אלא מסיפורים אישיים וכואבים ששיתפו הנוכחים, שחיברו אותנו מראשית המדינה ועד לכאב הטרי והמדמם של ה-7 באוקטובר. פול שיתף אותנו בסיפורו של קרוב משפחתו, חנוך הולצקר ז”ל, ניצול שואה שנפל כשהוא בן 17 בלבד במלחמת העצמאות, כשהגן על קיבוץ נגבה. לאחר מכן, דמענו כששמענו על גבורתה של סגן אדר בן סימון ז”ל, מפקדת פלוגה בבסיס הטירונים בזיקים, שנפלה בשבעה באוקטובר כשהגנה על הבסיס והיא רק בת 20.
האווירה בחצר הפכה טעונה ואינטימית אפילו יותר כשאוריה שיתף באומץ על חברו לצוות מסיירת צנחנים, סגן שחר בן נון ז”ל, שנפל בגיל 21 במהלך לחימה בח’אן יונס. בהמשך קראנו גם את סיפורה שובר הלב של עדי ברוך ז”ל, שהתעקשה לצאת למילואים ונפלה בשדרות, ועל בן זוגה נבו שכרע ברך מול קברה והציע לה נישואין עם הטבעת שתמיד חלמה עליה.
עבורי, זה היה רגע לחלוק כאב פרטי ולספר על תמר קדם סימן טוב מקיבוץ ניר עוז. סיפרתי על האור שהייתה תמר, על בעלה ג’וני, ועל הילדים הקטנים שחר, ארבל ועומר, שנרצחו כולם יחד בממ”ד ביתם. נזכרנו באופטימיות הנדירה שאפיינה אותה, במשפט שהוביל אותה בחייה - “יוצרים עתיד משותף”, ובצוואה הלא-כתובה שהם השאירו לנו: לא להרים ידיים מול החושך ולהמשיך ליצור יחד.
את הערב המטלטל הזה חתמנו כשנעמדנו כולם יחד לשירת “התקווה”. עמדנו שם, קהילה אחת בקצה השני של העולם, ושירתנו הדהדה אל תוך הלילה הטרופי. הדיסוננס שבין שירת ההמנון שלנו לבין קולות הג’ונגל מסביב היה תזכורת מצמררת ומרגשת לכוח של ה”יחד” שלנו. ההבנה שאנחנו יכולים להתאסף, לבכות, לזכור ולתמוך אחד בשנייה - בכל מקום על הגלובוס - היא הניצחון הקטן שלנו וההבטחה שלנו לנופלים.
יהי זכרם ברוך.