ל”ג בעומר הוא אחד החגים שיותר קשה להגדיר. כשמגרדים את השכבה של תפוחי האדמה השרופים והמרשמלו, מגלים שהסיפור המוכר שעליו גדלנו הוא רק קצה הקרחון. מתחתיו מסתתר סיפור עמוק הרבה יותר על היסטוריה, אובדן, צנזורה, ועל האופן שבו תנועה לאומית אחת החליטה לשכתב את העבר כדי לבנות את העתיד.
המסורת המקובלת מספרת על 24,000 מתלמידי רבי עקיבא שמתו במגפה נוראית בין פסח לשבועות, כיוון ש”לא נהגו כבוד זה בזה”, ועל כך שביום ל”ג בעומר המגפה נעצרה. כשחשבתי על זה, עם הניסיון שיש לנו היום עם מגיפת הקורונה, לא היה נראה לי הגיוני שמגפה נעצרה ביום אחד, אנחנו יודעים שזה פשוט לא עובד ככה עם מגפות. החקירה שעשיתי ברחבי האינטרנט חשפה מציאות מורכבת וטראגית יותר.
רבי עקיבא לא היה רק מורה רוחני, הוא היה המנהיג האידיאולוגי שתמך באופן פעיל במרד בר כוכבא נגד האימפריה הרומית. תלמידיו לא היו רק יושבי בית מדרש, אלא ככל הנראה לוחמים בצבא המורדים. הם לא מתו ממחלה מסתורית, אלא נפלו בקרבות עקובים מדם. בעקבות דיכוי המרד והצנזורה הרומית האכזרית שאסרה על אזכור המרד או גילויי עצמאות יהודית, חכמי התלמוד נאלצו לקודד את ההיסטוריה. “מגפה” הפכה לשם קוד למוות בקרב, ו”אי נהיגת כבוד” רומזת אולי לפילוג ולמלחמות הפנימיות שהחלישו את העם. ל”ג בעומר, אם כך, ציין כנראה יום של הפוגה בקרבות או ניצחון זמני.
אבל איך הפך יום של ציון היסטורי או הפסקת אבל לחג של אש גדולה? כאן נכנסת לתמונה דמותו של רבי שמעון בר יוחאי (רשב”י), מניצולי אותה תקופת קרבות ומתנגד נחרץ לשלטון הרומי בעצמו, שלפי המסורת נאלץ להסתתר במערה במשך 13 שנה. במאה ה-16, חכמי הקבלה בצפת חוללו מהפכה של ממש. הם קבעו של”ג בעומר הוא יום פטירתו של רשב”י, וכי ביום זה הוא גילה לתלמידיו את סודות המיסטיקה שהפכו לבסיס של “ספר הזוהר”. מכיוון שרשב”י ביקש שיום מותו לא יהיה יום של בכי אלא “הילולה” (חגיגה של שמחה והתעלות רוחנית), המקובלים החלו להדליק מדורות ענק. האש לא סימלה שום דבר צבאי, אלא את “האור הגדול” של תורת הסוד. המסורת הזו יצרה למעשה את התשתית המעשית של החג: המוני בית ישראל התרגלו לצאת החוצה ביום הזה ולהדליק אש גדולה.
התנועה הציונית הבינה שכדי לעורר עם שלם, אי אפשר להישען רק על אתוס של קורבנות, גלות או ציפייה פסיבית לנס משמיים. חברה שמקימה את עצמה מחדש זקוקה לגיבורים של בשר ודם. בר כוכבא, ראש המרד שבו לחמו רבי עקיבא ותלמידיו (ביניהם רשב”י), נבחר להיות המודל ל”יהודי החדש”: הלוחם, היוזם, שלוקח את גורלו בידיו.
הציונות לא המציאה חג חדש, אלא לקחה את ל”ג בעומר ועשתה לו עיצוב מחדש, תוך שימוש בסמלים הקיימים: האש: במסורת המקובלים ובהילולת רשב”י, האש סימלה את האור הרוחני. הציונות הפכה אותה למשואות האש שהדליקו המורדים על ראשי ההרים כדי לאותת אחד לשני על פרוץ המרד. החץ והקשת: מנהג שנועד במקור לסמל הגנה רוחנית מיסטית, קיבל משמעות צבאית-מיליטנטית והפך לסמל נשקם של הלוחמים למען החירות.
כך, מחג שעוסק במיסטיקה ובסיומה של תקופת אבל, הפך ל”ג בעומר לחג של ריבונות, גבורה אנושית ומאבק לעצמאות.
הסיפור של ל”ג בעומר מלמד אותנו שתרבות היא לא מוצג ארכיאולוגי דומם, אלא תופעה חיה ונושמת. אנחנו לא רק צרכנים של היסטוריה, אנחנו היוצרים שלה. היכולת שלנו לפרש מחדש את העבר מאפשרת לנו לעצב את ההווה שלנו.
גם היום, במציאות שלעתים מורכבת ומאתגרת, ל”ג בעומר הוא הזדמנות לשאול את עצמנו: איזו אש אנחנו בוחרים להדליק? האש הזו כבר לא חייבת להיות מדורת מרד או משואה על הר, אלא אש של עשייה וחיבור. הכוח האמיתי מתגלה ביכולת שלנו להתאסף יחד וליצור משמעות משותפת. מהקול הברור שאנחנו משמיעים, מהתנועה שאנחנו מייצרים במרחב, מהידיים שפועלות ויוצרות, ומהמבט והביטחון שאנחנו מעניקים למי שסביבנו - כל אלה יחד בונים את ההתלהבות שמדליקה קהילות, ומזכירה לנו שהאחריות על הסיפור שלנו נמצאת תמיד בידיים שלנו.